הדבר הכי משמעותי שלמדתי הוא שמתרגלים לטוב ומגלים את הפחות טוב. הכיף בנהיגה נשאר, הלוק של הרכב עדיין מדהים כל פעם מחדש כשרואים אותו, הרכב אחרי 7000 ק״מ עדיין נראה ומרגיש חדש.
עברנו ביחד כבר כמה וכמה טיולים, כמעט כל נסיעה מנהלתית הופכת להיות כייפית וגם הפקקים שחזרו אלינו אחרי זמן מה שלא היו (בגלל מגפת הקורונה שתקפה את העולם) לא מורידים את הכיף ברכב, אפילו שזה גיר ידני.
מה פחות טוב?
1. מהירות. זה שהרכב כיף זה בטוח, אבל מדי פעם אתה עומד ברמזור ולידך איזו סיאט לאון וזה מבאס שהיא משאירה אותך מאחור ואפילו בלי להתאמץ הרבה.
2. מומנט וכוח. אתה רוצה לעקוף, אתה יכול לנהוג במקום מסויים הרבה יותר מהר מהרכב שלפניך, אבל אתה צריך לעקוף והברז לא מייצרת מהירות בצורה מספיק טובה כדי לעקוף בכבישים טכניים כמו נס הרים. זה מבאס!
3. צמיגים ואחיזה. אין, פשוט אין דבר יותר נורא מהצמיגים שהרכב הזה מגיע איתם. זה מעולה בשביל לעשות דריפטים אבל אם אתה רוצה נהיגה באמת מהירה וטכנית הצמיגים האלה פשוט לא טובים ולא מאפשרים לך רמת אחיזה נאותה.
4. מערכת שמע. נו, פה באמת ביאסו.
המערכת שמע ברכב הזה פשוט לא מתאימה. הרכב עצמו רועש ונותן תחושה כייפית של ספורטיביות ואדרנלין וכדי לחיות טוב בתנאים כאלה מערכת השמע חייבת להיות מעולה. היא לא. אפשר לקרוא לה בינונית, אבל היא לא.
היא ״בסדר״ לכל רכב שקט אבל לרכב הזה היא פשוט לא טובה.
מה טוב?
ואווו… יש המון טוב.
הרכב נוח, שימושי (יחסית לרכב ספורט), יפה, חסכוני (12.5 ק״מ לליטר כשאתה מחליט לעבור למוד ״נהיגת סבתא״).
הכי חשוב? האוטו הוא פאן לחלוטין. הוא נשאר פאן הרבה זמן וגם אחרי כמה חודשים איתו זה עדיין כיף לנהוג עליו.
הוא סטוק. לא שיניתי כלום, לא שיפרתי, לא הזמנתי תוספות לפנק אותו ולהפוך אותו ליותר מוחצן (כן, אני אוהב את זה) כי פשוט לא צריך. הוא יפהפה וכדאי להשאיר אותו ככה בעיני.
הנעה אחורית זה עדיין נושך. מאוד.
צריך ללמוד לנהוג עליה כמו שצריך, הרכב הזה פשוט נהנה מכל הזדמנות להיות ״על הצד״ ולקשקש בזנב שלו.
מה הכי מפריע? הכוח והמהירות. זה באמת שחסר בתנאים מסויימים וזה ״מכריח״ להיות נהג מחושב ולתכנן כל עקיפה (או להיות אידיוט ולקחת סיכונים ולעבור עבירות תנועה).
