אז אחרי כ-3,000 ק"מ בפחות מחודש שהרכב אצלי אני יכול להגוד שהמכונה הזו מעניינת בצורה קיצונית.
אין פה את ה"אלגנטיות" של אאודי או אפילו של סיאט. אין נינוחות ומצבי נהיגה כמו "ספורט" או "קומפורט". אין כאן אביזרי נוחות וגם אלה שקיימים – זה מינימליסטי. מאוד. כנראה ששכחו להסיר אותם.
הדגש כאן הוא רק על נהיגה ספורטיבית ומחושבת.
לא מהירות. זו לא נהיגה ספורטיבית וזו לא המטרה של הרכב הזה.
0-100? איטי. איזה 7.6 שניות או משהו כזה שאתה מתבאס ממנו רק כשיש לידך איזו קופרה.
אז מה הקטע?

הקטע במכונה הזו הוא הנהיגה הזורמת והמדוייקת. סביבת מחיה מועדפת לרכב הזה?
נס הרים, כבישי הצפון המסולסלים, סדום ערד.
עדיף כשאתה לבד ברכב ולבד על הכביש.
כשאתה מרוכז, אתה ב-"Zone" שלך כנהג ואתה כולך חלק מהרכב (והוא חלק ממך).
אז, רק אז – אתה מבין מה זה להשתכשך במי הברז 🙂

אז מה למדתי בינתיים?
שיש בברז שני מודים, קומפורט (עד 3,500 סל"ד) וספורט (החל מ-4,800 סל"ד לערך).
אתה לא צריך ללחוץ על כפתורים, אתה רק צריך לנהוג.
רוצה רכב סביר ליום יום? אין בעיה. שמור אותו בגבולות של עד 3,500 סל"ד. תצרוכת הדלק סבירה, הוא נוח , שקט ונעים כמה שרכב ספורטיבי יכול להיות.
מה קורה כשאתה שומר אותו ברצועת הכוח של 5,000-7,000 סל"ד? חיית הטרף משתחררת והרכב שקודם היה נשלט ושקט ונוח הופך לרכב אגרסיבי, רועש ומהיר מאוד בסביבה הטכנית. תוסיפו גשם וזה הופך גם קצת קשה לשליטה למי שלא נהג ברכב כזה קודם.
לא צריך ללחוץ על כפתורים ולא צריך לברור מצבי מנוע.
רק צריך לבחור אם אתה נוהג "רגוע" או שאתה דביל חסר רסן שרוצה חיוכים.

החל מאתמול, 19.1.2020, אני בעלים גאה של סובארו BRZ.
זה הרכב שבזכותו החלטתי לכתוב את הבלוג הזה.
(אמירת מסגרת: זו לא פעם ראשונה שאני מנהל בלוג. הקודם שלי היה ״יומנו של האקר״ שהיה פעיל במשך שנים כבלוג הראשון בעברית על האקינג וטכנולוגיה.)

אז אתמול בשעה 12:30 בצהריים הגעתי אל מסירות סובארו ברחוב יגאל אלון בתל אביב וקיבלתי את הרכב החדש שלי.
זה נראה ככה:


לאחר הדרכה קצרה על הרכב, יצאתי אל היום הגשום שחיכה לי, אל כבישים רטובים ואל פקק הזוי ברחוב.
איך הרכב? במילה אחת – וואו. אם מאפשרים כמה מילים אז זה יותר ״מה זה הדבר השונה והמיוחד הזה???״.
בכל מקום שקראתי על הרכב הזה יש את אותם סופרלטיבים. זה ״רכב לנהג״ שאין בו שום פינוק חוץ מהנהיגה עצמה.
המנוע לא חזק, זה לא ״כמה סוגרת״ וגם לא ״0-100 ב-6 שניות או פחות״.
זה רכב מדהים לנהג שיודע לנצל אותו ונהג טוב יכול לשמור על קצב מעולה בכבישים טכניים, תוך כדי ״ואווווו״ ו-״מה לעזאזל זה היה??״ ותוך כדי ״פאקקקק!!!״.
המפתח כאן הוא לא כמה מהיר הרכב אלא כמה טוב הנהג.
לא המהירות אלא הפאן והאדרנלין שהרכב הזה יודע להזריק לך אל העורקים.

קיבלתי את הרכב ומיד פניתי אל איילון דרום, כביש 1, לכיוון כביש 38 והסיבוב הקבוע שלי בנס הרים.
היו תקופות שהסיבוב הזה היה בילוי קבוע של 3 פעמים בשבוע על האופנוע. עם הקופרה עשיתי אותו כמה פעמים והיה ״סתם״. למה? בפוסט אחר.
איילון עמוס, אבל לא פקוק בשעות הצהריים. גם כביש 1 יחסית בסדר ואני מוצא את עצמי בכביש 38 שמוביל אל בית שמש יחסית מהר.
קצת אחרי הכניסה לכביש 38 יש עליה ימינה, כיכר ועוד כיכר ואז ברחוב נחל כסלון יש פניה אל כביש 395 שבו הכיף מתחיל.

הרכב הזה הוא רכב הנעה אחורית, עם 200 כ״ס. כל סיבוב הוא חגיגה. כל פניה ימינה או שמאלה והרכב משחרר בשמחה את הזנב.
הרכב לא מהיר כמו שהיתה הקופרה אבל מבחינת הנאה? אין פה שום תחרות.
הרושם הראשוני שלי הוא שזה רכב מצויין למי שנהנה מנהיגה טכנית ומפרצי אדרנלין כשיש ״הפתעות״ כמו דריפט מקרי או החלקת זנב שובבה וחיננית 🙂

אפקט ״שופוני״? יש. הרכב צעקני יחסית ובולט מאוד. מושך עיניים ואנשים נעצרים לידו.
קטע, זה רק סובארו. אבל יפיופה לגמרי 🙂

סיימתי את הסיבוב לאחר כמה שעות וכ-300 ק״מ של הנאה חזרתי הביתה. בכל זאת יום גשום מאוד, כבישים חלקים, חושך ואני מצונן קשות.